פירוק של בית ונישואין ותהליך של גירושין הוא לרוב עניין המתרחש כתוצאה מיחסים שבין בני הזוג – כיצד הם מרגישים אחד כלפי השני, מה טיב הקשר ביניהם והאם הם מסוגלים לחיות חיים שלווים ושמחים יחד. במקרים העצובים בהם מגיעים בני הזוג, או לפחות אחד מהם, למסקנה שעדיף פירוק הקשר על פני המשך השמירה על הבית, התוצאה היא כמובן הפרדה של כלל הנכסים כך שכל אחד מבני הזוג יוכל לחיות את חייו באופן עצמאי ומנותק מבן או בת זוגו.
אמנם, כדרכן של משפחות, במקרים נדירים בלבד כולל הליך הגירושין אך ורק את בני הזוג, שהרי מטבע הדברים משפחות כוללות כמובן גם את ילדי הזוג, הזקוקים לטיפול ודאגה. במקרים אלו חלק ניכר מהליך הגירושין לא עוסק כלל בחלוקת הנכסים הכלכליים או במתן הגט אלא בכלל בשאלה – מי יטפל בילדים, וכיצד הוא יוכל לשות זאת. להלן נדון בסוגיה ספציפית הקשורה בדאגה לילדים בהליך הגירושין – מזונות הילדים, וליתר דיוק מזונות ילדים מתחת לגיל 6, המצויים בסטטוס שונה מאשר ילדים בגירים יותר.
מה ייחודי במזונות ילדים מתחת לגיל 6
במדינת ישראל ישנו מבנה משפטי ייחודי מאוד לדיני המשפחה, מבנה משפטי שאין דומה לו כמעט בכל העולם. בעקבות ההתפתחות ההיסטורית של מדינת ישראל ובזכות הרקע העותומאני והבריטי שקדמו להקמתה, נושאי "הדין האישי" (בעיקר דיני המשפחה כדוגמת נישואין וגירושין) נידונים לפי ההשתייכות העדתית והדתית של כל אזרח.
המשמעות של המבנה המשפטי הזה הוא שהערכאה היחידה שמוסמכת לקבוע עבור יהודים אם הם נשואים או גרושים היא בית הדין הרבני, בית המשפט הדתי שפוסק לפי דיני ההלכה היהודית העתיקה. כתוצאה ממבנה זה גם רבים מבין הסדרי חלוקת הממון או האחריות הממונית כלפי הילדים עוצבה אף היא בהתאמה לדיני ההלכה היהודית. כך הוא לדוגמא במקרה של מזונות ילדים, ובייחוד מזונות ילדים מתחת לגיל 6.
ההלכה היהודית קובעת ככלל כי לאב ישנה חובה משפטית לפרנס את אשתו ואת ילדיו. במקרה של גירושין לפי ההלכה היהודית, בעוד שמסתיימת חובת הבעל כלפי אשתו (שהרי הם אינם נשואים יותר), הוא עדיין חייב לפרנס את ילדיו, ועל כן הוא חייב בתשלום "מזונות ילדים". יתרה מכך, לפי הדין העברי כל עוד ילדיו קטנים מגיל 6 ישנה חובה אוטומטית על האב, ללא כל סייג או תלות במצבו הכלכלי, לשלם את כל תשלומי המזונות שלהם. לאחר גיל 6 לעומת זאת, תשלומי המזונות מתחלקים בצורה אחרת כתלות בהיקף ההכנסה של בני הזוג.
מדוע יש הבדל בתשלומי מזונות ילדים מתחת לגיל 6 ומעל לגיל 6?
נושא חשוב לא פחות בהקשר זה הוא שאלת המשמורת שבין בני הזוג, שהושפעה אף היא מהדין העברי ובייחוד ממושג "חזקת הגיל הרך". כך, לפי ההלכה היהודית כאשר ילדי הזוג קטנים מגיל 6 שנים ישנה עדיפות משפטית אוטומטית ("חזקה" בשפה משפטית) לכך שהאם היא זו שתישאר המטפלת העיקרית בהם, ועל כן יש להעניק לה את המשמורת על הילדים.
בשל השילוב בין חובת המזונות, שנובעת מעצם גיל הילד, ללא תלות במצב ההורות והמשמורת, ובין חזקת הגיל הרך במסגרתה מוענקת המשמורת באופן כמעט תמידי לאם כמשמורן עיקרי (ובשונה מ"הורות משותפת" – ראה להלן), נוצרת חובה לאב לשלם באופן כמעט אוטומטי תשלומי מזונות ילדים מתחת לגיל 6 לאם באופן חד צדדי, ללא חובה דומה המוטלת על האם.
כאשר הילד מגיע מעל לגיל 6, עולה הסיכוי שבית המשפט יעניק (ככל שבני הזוג יתאימו לכך) משמורת משותפת לשני בני הזוג על הילדים. במשמורת משותפת הילדים מתגוררים במידה כמעט שווה אצל האב או אצל האם, וכתלות בהיקף ההכנסות שלהם הם עשויים לשאת באחריות שווה לתשלומי מזונות כלפי הילדים, שהרי שניהם מגדלים באופן זהה את שני הילדים.
האם קיימת סמכות לבית דין רבני לסתור את החובה האוטומטית של מזונות ילדים מתחת לגיל 6?
מזונות ילדים מתחת לגיל 6 מעוגנים בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תשי"ט 1959) לפי הדין העברי, וכאמור לעיל כל זמן שהילד מתחת לגיל 6 הם הינם תלויים בהיקף ההכנסות של בני הזוג כלל. אמנם בשנים האחרונות החל בית המשפט לפסוק, במקרים מסוימים ונדירים יחסית, משמורת משותפת לבני הזוג גם כאשר הילד קטן מגיל 6.
במצבים כאלו ייתכן שהאם איננה מסוגלת להעניק הורות מלאה שתבטיח את רמת חייהם של הילדים. במקרים בהם נפסקת הורות משותפת, ייתכן שישנה אפשרות לבית המדין או לבית המשפט לסטות מחובת המזונות, זאת לאור הפסיקה בבע"מ 919/15.
אמנם בפסיקה שניתנה עד כה התייחסה החלוקה השוויונית בתשלומי מזונות ילדים רק לילדים מגילאי 6-15, אבל לאור הנטייה לפסוק יותר ויותר משמורת משותפת גם בגילאים הצעירים, ייתכן שבית המשפט יבחר להחיל את הלכת בע"מ 919 גם על ילדים מגיל צעיר, ולכן חשוב תמיד לבחון את הנושא ובעת הצורך – אף לערער על כך לבית המשפט העליון.
